להיוולד מחדש

איך מתארים תהליך כל כך ארוך ומוכב שקרה בזמן שחלף כל כך מהר?
איך דולים את הזיכרונות מההתחלה?

הרי שבראשית היה תוהו ובוהו ורק רוח אלוהים ריחפה על פני המיים.
אני משערת שאכן כך, לאט היה הדבר, קודם מעט אור, רק לשם הידיעה שקיימת איזושהי דרך גם אם לא ראיתי אותה, ואיכשהו שרדתי, למרות שהכל קרס ומעט מעט דברים נבנו, אבן אחרי אבן, מעגל נסגר, מעגל נפתח.

צבעים מן העבר זהרו לרגע ודעכו, וצבעים דהויים ונשכחים חזרו להאיר, סודות וכאביםעלו ונרגעו, חלקם ינמנמו עד לפעם הבאה וחלקם המשיכו הלאה בדרכם שאינה עוד דרכי.

ונבנו בי תובנות ונזכרו בי ידיעות ישנות, חדשות, עולמות של עבר ותקווה של עתיד.
פסעתי דרך הכאב, הן בחרתי בחיים, דבר מה התקומם בי נגד המוות, או יותר נכון רציתי לדעת מה קורה אחרי, איזו קשת מופלאה אמורה לזרוח אחרי כל הדמעות.

קארתי את שגופי הכתיב לי, כי הגוף יודע ראשון, וידעתי שכשנגמרות המילים הגוף מתחיל לדבר

וחצבתי ונחשפתי,
לא זכיתי באור מן ההפקר,
חצבתי את ליבי
והנני- אני של האדומים והכחולים, של האוקינוסים ואש התמיד שמתערבבת ונרגעת אלי.

זכיתי למות ולהוולד מחדש באותו הגוף,
והיום יום פרידה, וליבי פוחד הוא, שועט בדהרה, מסרב להרגע, אך יש זמן של ללכת, ללכת לבד בידיעה שהעולם איתך. ואלו שאהבת אוהבים אותך ונמצאים בתוכך פנימה מלוים אותך בדרכך.

ואני אשמור על ליבי, הן רך הוא עכשיו, כתינוק בן יומו, ויותר כבר לא יאונה לו כל רע, הן מעכשיו שומרת ליבי אנוכי.

ואיך אומרים תודה על דבר כזה?
הרי שהית שם ועזרת לי להציל את נפשי בסבלנות אין קץ ונתינה אין סופית.
הושטת יד מוארת לתוך האפלה ואורך לא דהה ובכלל לא נבהלת וברחת.

הית שם לאורך כל הדרך, והיא היתה בהחלט ארוכה.
ובעיניי זאת אולי המחווה האנושים הגדולה ביותר, ובשל כך נימי הנפש העדינים ביותר רוטטים בהכרת תודה, בוכים בהתרגשות, נפעמים.

וגם בי עולות דמעות, כי זה עצוב להפרד, וכך צריך להיות, לדעת את הפרידה וכאבה ולכבד אותה בפרחים וצבעים מתוך הידיעה שהנה דרך חדשה....

דרור יקר
תודה על היותך ובכלל
הרבה מאוד, מליון תודה מעומק ליבי.